השיעורים שלנו
שנת הריקודים תשפ״ד
הראש, מחובר לגב, שמחובר לאגן, בהמשכו רגליים ותחתיהם רצפה, או אדמה, או סלעים.
הקרקע משתנה בכל רגע נתון, והיכולת שלנו להתגמש ולמצוא פתרונות - היא מהות העיניין.
במודעות עסקינן.
תוך כדי תנועה, בתשומת לב לקשר בין הפריטים, בין הנוחות לבין העשיה.
שואפות למצוא תנועה יעילה, נוחה, קלה וטבעית.
המחול הצועני הוא מחסן אפשרויות בלתי נדלה- מבחר אינסופי של גירויים.
האפשרות לנוע בתוך מגבלות החיים, היא בעיניינו החופש ברמה העמוקה הביותר.
החיפוש אחר הדרך היעילה ביותר למקום לא ידוע, מחזיק אותנו מאוהבות בתנועה הזו.
עירניות, דרוכות, מלאות תשוקה וללא יעד ברור. זהו לא טיב תנועה, אלא דרך חיים.
זה אותנטי, זה קורה כאן ועכשיו, דינמי, לא תמיד מדוייק, מביך, מרגש, מלחיץ, תמיד מתהווה ושוהה.
התנועה חוזרת על עצמה שוב ושוב. מינימום ביקורת עצמית, מקסימום נוכחות - זו השאיפה.
אם עלינו לתמצת את מהות הפולקלור, זה בדיוק זה- חזרה מדיטטיבית כדי לנקות את הרעש מסביב.
כל כך הרבה ״פרזיטים״ התלבשו לנו על הגוף במהלך החיים: חוויות ילדות, משקל עודף, שדיים, לידות. החיים...
והגוף הזה, ההוא שמתחת לכל אלו, יש לו כוונה אינטואיטיבית ונקייה.
בלי מניפולציות, בלי הזכות להתיאש - יש לו כוונה לגלות ולהנעים לך את השהות בו.
התנועה הפולקלורית מאפשרת שימת לב לפרטים ודיוק של כוונה.
וכך, אנו חוזרות על התנועה שוב, ושוב. ומנקות. ונוכחות. שוב ושוב.
מחכות לך, אורטל ודנה
״נעימה כהן היא סבתא שלי, מעולם לא הכרתי אותה.
היא עלתה מעירק והביאה לי את אבא שלי ואת עצמי.
הבחירה לקרוא לבית הספר על שמה היתה כמו כיוון אנטנה עבורי.
שם המחבר אותי לשורשים עתיקים, להיסטוריה שלי, ולמרות שלא נכחתי בה, תמיד הרגשתי שאני זוכרת.
אני שוכבת על החידקל, לבושה שמלה אדומה או כחולה, וסביבי, שלל נשים מחוללות, ואני לא חושבת פעמיים, זורקת את הכד עם המים שבדיוק מילאתי, ומתחילה לתופף ולרוקד, רטטים של אושר עוברים בגופי.
והשמחה לא יודעת איפוק או נימוסין - האגן, הבטן, כולם מצטרפים.
אני חושבת. ממה שאני זוכרת.
בהתחשב בכך שלא הייתי שם... על פניו...״ (אורטל)
